סיפורה של בתיה
סיפורה של בת-יה
סיפורה של בת-יה
כשהגעתי אלייך רציתי לרדת במשקל. את לא הראשונה שפגשתי למטרה הזו.. כל פעם שיטה שונה. אבל הפעם אמרתי די. אחרי התקף קשה של שנאה עצמית במשך סופשבוע ארוך החלטתי לעשות מעשה.
אז הגעתי אלייך במטרה לרזות, באותה תקופה הגוף שלי היה מכוסה באסטמה של העור, חצי מהלילות שלי היו לבנים מרוב סטרס, הייתי אחרי הפלה לא רצונית. אבל הגעתי כי רציתי לרזות.
ככה אני מכירה את עצמי, מתעסקת הלוך ושוב במשקל. שונאת ( מבחינה חיצונית) את הדמות שניבטת אלי במראה, שונאת להצטלם, סופרת קלוריות. אוהבת אוכל אבל שונאת את עצמי אחרי אכילה.
נמאס לי מזה, זה לא מוביל לכלום, אני בחורה חכמה והפעם אמרתי לעצמי שאני חייבת לשחרר את השכל, יש כאן בעיה של הלב. בעיה רגשית שאני מתעלמת ממנה.
באתי אלייך, ובמצבי לא יכולנו לעסוק בנושא האכילה, אבל האסטמה עברה כמעט מיד. ואז בסוף אחד הטיפולים שאלת אותי - איפה את תהיי בעוד שנה? ואני בעיניים עצומות אמרתי: עם תינוקת, מאושרת, רזה ואוהבת את עצמי.
עסקנו בהמון נושאים אסוציאטיביים, זרם מחשבות מהיר מעורפל, אבל זוכרת את מה שחשוב: את דמותה של סבתי ז"ל מלווה אותי בכל טיפול. את ההרגשה אחרי כל מפגש. את היכולת להסתכל על העולם באופן יותר הרמוני ומלא סליחה, לאחרים ולעצמי. ובעיקר הרגשתי חיבור מאוד עמוק לגוף שלי ואלי, הידע הפנימי שלי וודאי סיפק חצי מהתשובות.
התקפי הזלילה שהיו לי נעלמו. התחלתי לאכול לראשונה מתוך צורך ותחושת רעב. גם השנאה שלאחר האכילה כמעט נעלמה. הייתה לי שנה קשה מקצועית, במקום לרזות- די מהר נכנסתי להיריון. הדבר הראשון שהפתיע אותי היו בחילות קשות ומטלטלות .הגוף דרש ממני להתרחק מסוכרים וחיטה. ייתכן? הרי בהריונות קודמים אכלתי רק לחם.
פעם ראשונה שהבנתי שהגוף שלי ממש מסמן לי מה טוב לו. לא עליתי הרבה במשקל אבל גם כמעט ולא ירדתי בלידה.
זו לידה שלישית, זוכרת היטב את ההרגשה של אחרי לידה מהפעמים הקודמות.. פחד אימה.
בפעמיים הקודמות הייתי 10 קילו פחות ממשקלי כיום והימים היו מלווים בתיאוב של הגוף, צום מול בולמוס של אכילה. חוסר חשק לצאת מהבית ועוד. והפעם, אני מלאה יותר- אבל מאושרת בחלקי, הסתכלתי על עצמי באהבה מהרגע הראשון. ראיתי גוף חזק ויפה שילד במהירות ובאומץ. ראיתי אמא צעירה לתינוקת מושלמת, ראיתי את השמחה גורמת לעור שלי להראות טוב ואפילו ליטפתי את הבטן והירכיים...
חזרתי לספורט מיד. פעם ראשונה שידעתי לבקש מבעלי בדיוק את מה שאני הכי צריכה: זמן לבד להתאמן. בישלתי אוכל טעים ובריא. אכלתי מתי שרציתי ללא רגשות אשם. ועדיין לא ירדתי במשקל. למה? ככה! כי ככה הגוף שלי, מכירה את זה מהריונות קודמים. הפסקתי להישקל, קניתי בגדים למידה חדשה ובאמת שלא התעסקתי בזה.
היום, 7 חודשים אחרי, מדדתי את עצמי בטיפת חלב, בערך 5 קילו פחות, זה קרה לבד, לאט לאט, קילו/חצי בחודש, איזה כיף. היום לוקחת צעד קדימה, מורידה לגמרי גלוטן וסוכר כמו שהגוף סימן לי קודם ועושה את זה באהבה ורצון.
לפני הרבה שנים כשחזרתי מהודו, מול המראה ראיתי בחורה רזה מאוד ונבהלתי. זו לא אני! לא מרגישה אני! לכאורה הרזון היה החלום שלי אבל לא הצלחתי להסכים לחיות אותו.
היום הסתכלתי במראה, לאחר שנה מטלטלת, וחשבתי- את באמת מוכנה להוריד במשקל? לוותר על שיריון של שנאה? לוותר על תפקיד הילדה השמנה? לוותר על הסיפור שאת חייבת להיות חכמה נחמדה ומוצלחת כדי שלא יסתכלו על המראה שלך? לוותר על היותך בעיקר בתפקיד אמא? לוותר על לשדר ׳אני לא סחורה מינית׳?
כל כך הרבה ויתורים יש בויתור על ממדי הגוף, וכן אני פעם ראשונה בחיים מוכנה באמת לוותר עליהם.
עם ובלי קשר למידות הגוף הנהדר שלי.
תודה על מסע מאתגר שקסם טמון בו.